<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף צח:</h2>
הסירסור שליח הוא, אין לו אלא שכרו. ואם נתן לו חפץ למכור במאה ומכר בחמשים משלם חמשים מביתו. מכרו במאתים, הכל לבעל המעות. פרק אלמנה נזונת גבי כתובה הכל לבעל המעות כאן שנה רבי וכו'. ור"ם פ"ב דשלוחין. ומי שנתנו לו חפץ למכור בסך ידוע, ולקחו לעצמו באותו סך, ולסוף אייקר, לא קנה לעצמו, עד שיראנו קודם שיקח ויראו אם יתנו יותר וכשיראה שלא יתנו יותר יעכבנו לעצמו. ואיתיה פרק אלמנה נזונית מאן שם לך. וכן [כתב] הרשב"א ואמר, כמעט שאינו קנוי, דעל דעת שימכור לאחרים נתנוהו למכור ולא לעצמו, דאין מקנה אלא בהוצאת [חפץ] מרשות, וזו לא יצאה מרשותו.
ראובן אומר במנה אמרתי, וסירסור אומר בחמשים אמרת וכן מכרתי, נשבע הסירסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת. ואם כבר נתן החמשים נשבע היסת וזכה לוקח. ואם ידע לוקח שחפץ זה של ראובן הוא ושזה המוכר הוא סירסור, יחזיר החפץ לבעליו, ויחרים על מי שנתן לו רשות לתת בחמשים וחוזר בו. ר"ם פ"ב דשלוחין. והראב"ד לא הודה לו, דשמא קנוניא עושים הסירסור עם המוכר. ואפילו יודה הסרסור לדברי המוכר. הסירסור שמוכר חפץ או קרקע של ראובן, ויודע לוקח שהוא של ראובן, ואין רצון ראובן למכור בדמים אלו, מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים כשנתנו לו, ר"ם פ"ב דשלוחין. והראב"ד [כתב] דהוי כמי שאומר מכור בכמה שתמצא כיון שלא פסק לו דמים, והרי מצא ואיך יאמר איני רוצה בדמים הללו.
והיכא שהוסיף המוכר לשליח, אם הוא דבר קצוב, כגון פירות שנמכרים מנין ידוע או משקלו ידוע או מדה ידועה, מה שהוסיף חולקין, דעל ידי שליח באה לו הנאה. ואם הוא בדבר שאין בו קצבה, הכל לבעל המעות. ר"ם פ"א דשלוחין. ואיתיה פרק אלמנה נזונת. ורי"ף כן פירש בפירות. ורבינו האיי פירש בדבר שאין לו קצבה, כגון קרקע, הכל לבעל המעות. והיכא ששלח שלוחו אצל הגוי, ונתן לו יותר מן הסכום, הכל לשליח, דמעות בעל הבית מה עשו לו. ועוד אם יזכור הגוי קרוב השליח לסכנה ויפרע. כן [כתב] ר"י הזקן. ורבינו תם [כתב] חולקין בשוה. וכן דן הרשב"א בישראל שמצא שטר על גוי והוא פרוע והוציא מהגוי החוב, ששכח הגוי שכבר פרע, ואמר שהכל לשליח ואין לבעל השטר שהוא בשמו כלום, דמהגוי נפיל. והיכא ששולח מעות לגוי והטעהו כמה, נראה בכאן שחולק עם המשלח, דמעות שלו גרמו. ואם הוא דבר שיש לו קצבה באלו המעות, חולקין. כן כתב בעל העיטור אות שי"ן.
<h2>דף צט.</h2>
מי שאמר לשלוחו למכור בקרקע שלו מעט, ומכר הרבה, המעט מכור כדברי המשלח. ואם אמר הרבה ומכר מעט, אפילו אותו מעט אינו מכור, דמעביר על דבריו הוא, פרק אלמנה ניזונית, וכן [כתב] רי"ף, שלא כדרך רבינו האיי. אמר למכור לאחד ומכר לשנים, אין ממכרו כלום. אבל אמר סתמא, אפילו למאה מכור. ורש"י [כתב] דדוקא פירש "ולא לשנים". אבל "לאחד" סתמא, ואפילו לשנים. ואם טעה שליח, אין ממכרו כלום, ומה שאמרו אין אונאה לקרקעות, דוקא אם טעה בעל הבית, אבל שליח יאמרו לו "לתקוני שדרתיך ולא לעותי", ואיתיה פרק אלמנה נזונת, ור"ם פ"א דשלוחין.
<h2>דף צט:</h2>
ומי שנתן מעות לחבירו לקנות לו חפץ, ואותה שעה היה שוה מאה, ועכשיו זל ושוה חמשים, אם התנה עמו כשער הזול לוקח בזול. ואי לאו, לא יקח אלא לוקח כדמעיקרא. והוא דלא שני בשליחותו. פרק איזהו נשך ורי"ף [כתב] כן. ואין שליח מקבל מי שפרע ולא אפטרופא, אם נתן מעות ולא משך וזל. ואם לא שינה השליח וחזר בו המשלח, שליח פטור. ומשלח חייב מי שפרע. וכן [כתב] הראב"ד. וכל מקום שהשליח משנה, שליח משלם והמעשה קיים. [כן כתב] הראב"ד מכמה ראיות. השליח שקנה והודיע למוכר שהוא שליח פלוני, אפילו משך או המשיך, ונמצא(ו) שעבר על דעתו, הכל בטל. ואם לא הודיעו שהוא שליח, קיים המקח או מה שעשו. ר"ם פ"ב דשליחות. והראב"ד לא חלק, אפילו הודיע, דלעולם קיים המקח.
